ההחלטה לייצר נשק גרעיני בישראל התקבלה על ידי איש אחד, דוד בן גוריון, ומעולם לא נערך דיון ציבורי דמוקרטי אם אכן יש לישראל צורך בפצצות אטום. דיון כזה מעולם לא התקיים בממשלה, לא כל שכן בכנסת. למעשה, ההחלטה התקבלה בצורה הנוגדת כל עקרון דמוקרטי; בן גוריון אף שיקר בעניין זה לחברי ממשלה ממפלגתו, לכנסת ולבסוף גם לציבור בנאום שנשא. התקציבים האדירים לפרויקט הגיעו מחוץ לתקציב המדינה.

ההחלטה לייצר נשק אטומי יצרה למקבליה בעיה: כיצד להוציא אל הפועל פרויקט שהתקבל בדרך אנטי דמוקרטית בתוך חברה ובתוך מערכות שדפוסיהן דמוקרטיים. איך למנוע כל דיון דמוקרטי שהרי תוצאותיו עלולות להפוך את ההחלטה לייצר נשק אטומי.

בכדי למנוע דיון בשאלת הצורך של ישראל בפצצות אטום הוקם גוף שהפך ברבות הימים למלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון. הדרך למנוע דיון שכזה היתה באמצעות שליטה על המידע ועל הפרטים, תוך גיוס הסודיות, העמימות ו"ביטחון המדינה". ללא פרטים וללא מידע אין כל דרך לקיים דיון דמוקרטי שכזה, כי הרי על מה ידונו? ובהעדר דיון דמוקרטי, לא נשקפת "סכנה" לפרויקט.

תפקידו של המלמ"ב מראשית הקמתו היה למנוע מידע מאזרחי ישראל עצמם, ולא היתה לו ועדיין אין לו שליטה על מידע המתפרסם בעולם הרחב לגבי הנעשה בתחום הגרעיני בישראל. כך למשל כבר בדצמבר 1960 פירסם הניו-יורק טיימס בעמוד הראשי כי ישראל מפתחת פצצת אטום. שבוע קודם לכן כתב על כך שבועון הטיים. המידע נמנע גם מאישים מתוך המערכת שהתנגדו לפרויקט ולפיכך סיכנו את התקדמותו (ראו מקרהו של איסר הראל בהמשך).

במשך שנים קל היה להחזיק את מיליוני אזרחי ישראל בעלטה לגבי כל אשר נעשה בחצר האחורית של ביתם בעוד בעולם מתפרסם על כך מידע רב. קראו לזה עמימות. השיטות לכך היו מגוונות: משימוש בצנזורה הצבאית כלפי העיתונות המקומית והספרות, דרך צווי איסור פרסום, המשך בשימוש בשיטות הפחדה של עיתונאים ואישים, ועד חטיפות ורדיפות אישיות.

העיתונאים גדעון אלון ורונן ברגמן, תא"ל במיל. יצחק יעקב, מרדכי ואנונו, ד"ר אבנר כהן, פרופ' עוזי אבן הם רשימה חלקית של אנשים שחוו את נחת זרועו של המלמ"ב מכיוון שביקשו לקיים דיון ציבורי כלשהו על הנעשה בתחום הגרעיני בישראל. יצחק יעקב (יצה) נחשד בריגול ובגידה לאחר שהראה לעיתונאי וכמה מידידיו כתב יד של שני ספרי זכרונות אותם התעתד לפרסם באישור הצנזורה. זאת, לאחר שבמשך יותר מ-25 שנה, מ-48' ועד מלחמת יום כיפור היה איש המערכת ואף הקים את מחלקת המחקר והפיתוח של הצבא. אלא שמאז ובמשך יותר מ-25 שנה היה מנותק מהנעשה במערכת זו. יעקב התראיין לעיתונאי רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות" שהגיש את הראיון לצנזורה (ראיון שמעולם לא פורסם). הצנזור הצבאי, כשהוא מועל בתפקידו, העביר את הראיון למלמ"ב. מכאן פעילותו של המלמ"ב כלפי תא"ל יעקב כללה את הצעדים הבאים: מעצר וחקירה לחודש בלי יכולת לראות שופט או עו"ד, ובלי שאיש ידע על מעצרו (חטיפה). בנוסף, כתב אישום באשמת ריגול חמור (בגידה) שנגמר למעשה בזיכוי; מעצר בית למשך יותר משנה שעלה למשלם המיסים כ-1.5 מיליון שקל, הרעת מצב בריאותו של יעקב, חולה לב וסכרת. בסוף המשפט לאחר מסע הרדיפה של המלמ"ב חויבה המדינה לשלם לתא"ל יעקב שכר טרחה של 120 אלף שקל. בזמן זה נערך מעקב אחר פעילותו של העיתונאי רונן ברגמן שנחשד בריגול - לא עניין של מה בכך כאשר מדובר בעיתונאי במדינה דמוקרטית. תקצר היריעה מלגולל את מסכת ההשפלות והייסורים שעבר יעקב. כך ראה אותו המלמ"ב: "אדם מסוכן", "מסר מידע סודי בכוונה לפגוע בביטחון המדינה", האשמה: ריגול חמור.

החוקר ד"ר אבנר כהן כתב בארה"ב ספר על פרויקט הגרעין של ישראל משנות ה-50 ועד 1967 - "ישראל והפצצה" - ספר שהסתמך אך ורק על חומר גלוי, על מסמכים שסיווגם הוסר המצויים בארכיונים בארצות הברית ובישראל ועל ראיונות עם אישים שונים. ב-1993 הגיש כהן לצנזור בישראל מאמר כחלק מעבודתו, מאמר שנפסל במלואו ללא נימוק. עילת הפסילה כמו המאמר עצמו הוגדרו כסוד מדינה. לאחר שנודע למלמ"ב כי ד"ר כהן עורך מחקר על ההיסטוריה הגרעינית של ישראל, הופעלו סוכנים ישראלים בארה"ב שעקבו אחר עבודתו האקדמאית והתקדמותו במחקר (פרט שנודע מאוחר יותר). כהן החליט לפרסם את הספר באנגלית בארה"ב, וב-1998 הוא יצא לאור. כשחזר ד"ר כהן לישראל במרץ 2001, הוא זומן לחקירה במשרדי המלמ"ב בקריה בתל אביב בחשד לריגול. המלמ"ב האשימו שפירסם ידיעה סודית. כשניסה ד"ר כהן לברר כיצד אדם בישראל יודע מה מוגדר סודי, נאמר לו שגם מידע זה מוגדר סודי ואין למי שאינו מורשה כל אפשרות לדעת. כעבור שנים נסגר תיק החקירה. הספר יצא בעברית שנתיים לאחר שיצא במהדורה האנגלית. המלמ"ב היה זה שנקט סחבת בניסיון למנוע את פרסומו של ספרו השני של כהן "הטאבו האחרון".

באופן פורמאלי המלמ"ב אחראי על האבטחה הפיזית של המתקנים הביטחוניים בישראל, על איתור הפרצות שמהן עלול לזלוג מידע סודי, על חקירת חשדות לדליפות ביטחוניות ועל בדיקת המהימנות וסיווגם הביטחוני של העובדים במערכת הביטחון. בפועל כאמור תפקידו הוא להגן על הפרויקט הגרעיני באמצעות השתקת הדיון הדמוקרטי (פעילות המוגדרת ריגול מטופלת על ידי השב"כ והמשטרה). מכיוון שעצם הקמתו ופועלו של המלמ"ב נעשו בניגוד לכל הכללים הדמוקרטיים, עצם דבר קיומו הפך לסודי ביותר ובמשך עשרות שנים מנעה הצנזורה הצבאית כל פרסום על היות גוף כזה הנקרא מלמ"ב. גם לאחר שנודע על קיומו נותרה פעילותו עלומה ונאסר פרסום שמו ותמונתו של העומד בראשו.

ההיסטוריה של המלמ"ב כימיו של הפרויקט הגרעיני של ישראל. ב-1955 הוקם גוף שהיה אחראי על הביטחון במשרד הביטחון. הגוף היה כפוף לש.ב ובראשו עמד אברהם ניב. שנה אח"כ הוא פרש מתפקידו ובמקומו מונה עוזרו, חיים כרמון. הוא כיהן בתפקיד שומר החותם הגרעיני כעשור. כשנודע שראש המוסד איסר הראל מתנגד לבניית נשק אטומי בישראל, היה זה כרמון ומשרדו שמידרו אותו ממידע בנושא. הגוף שבראשו עמד כרמון עבר כמה גלגולים ושמות. בין השאר נקרא "מפעלים מיוחדים" ו"המשרד לתפקידים מיוחדים" ואחר כך "הלשכה לקשרי מדע" (לק"ם). במחצית שנות ה-70 הורחבו סמכויות הממונה על הביטחון לכל מערכת הביטחון וכך נוצר המלמ"ב. ב-1986 פרש כרמון ובמקומו מונה לראש המלמ"ב יחיאל חורב. ביולי 2007 הוחלף חורב בידי אמיר קין.

על פי עיתון "הארץ", אמיר קין הוא בן 48 והיה בנעוריו בתנועת הנוער בני עקיבא, שירת בגולני ולאחר לימודי גיאוגרפיה וארץ-ישראל באוניברסיטת בר אילן, לפני כ-20 שנה, הגיע למשרד הביטחון. הוא הצטרף למלמ"ב ועסק בתחומים של אבטחת מידע ואבטחת קשרי חוץ של משרד הביטחון ושל התעשיות הביטחוניות. היה ארבע שנים כנציג משרד הביטחון באוסטרליה.

שאלת חוקיותו של הארגון מוטלת בספק, וככל הנראה פעילותו וסמכויותיו מעולם לא הוסדרו בחוק. מידע על תפקידו ותקציביו מושתק ואינו נגיש לציבור.

מקורות:

כל המידע נלקח ממקורות גלויים ופורסם ברבים פעמים רבות

 

על יחסם של המלמ"ב והצנזורה לאבנר כהן אפשר למצוא בקטע מהספר שהתפרסם באתר הגדה השמאלית: "המחבר כמשל: סעיף 113 ג'".