צוללת דולפין הנושאת טילים גרעיניים

 
  צוללות נושאות נשק גרעיני בחיפה
 

 

לישראל יש 3 צוללות נושאות נשק גרעיני. הצוללות יוצרו בגרמניה, שלושתן נמסרו בשנים 1998-1999. מחיר כל צוללת הוא כ-320 מיליון דולר, כאשר גרמניה בנתה על חשבונה שתיים מהצוללות. במחצית 2006 הוזמנו שתי צוללות נוספות - וסה"כ מדובר ב-5 צוללות. עלות שתי הצוללות הנוספות מוערך ב-1.3 מיליארד דולר, מסכום זה גרמניה תממן שליש. לפיכך עלות כל פרויקט הצוללות הגרעיניות לישראל היא יותר ממיליארד דולר (לא כולל את עלות האחזקה של הצוללות).

לכאורה הזמינה ישראל צוללות קונבנציונליות מדגם דולפין 800 המונעות במנוע דיזל. בפועל, ביקשה ישראל לשנות את המפרט הטכני כך שבמקום 10 קנים לשיגור טילי טורפדו בקוטר 533 מ"מ בכל צוללת, ישראל דרשה שארבעה מהקנים יהיו 650 מ"מ - צעד יוצא דופן שחייב תכנון מחדש של הצוללת מהמודל הזה. פרשנים בעולם העריכו שהשינוי המהותי הזה מאפשר לצוללות לשאת טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים.

 

הצוללות בעלות הנשק הגרעיני עוגנות בבסיס חיל הים שבנמל חיפה. מעולם לא נערך דיון ציבורי האם תושבי חיפה (כרבע מיליון תושבים) ותושבי הקריות (כרבע מיליון תושבים) מסכימים שבנמל שבעירם יעגנו צוללות הנושאות נשק אטומי. אין מידע נגיש לציבור על ההובלה והאחזקה של נשק רדיואקטיבי לנמל שבקרבתו מתגוררים חצי מיליון תושבים. לא נערך דיון דמוקרטי על ההשלכות והמשמעויות של המעבר מנמל צבאי רגיל לנמל בו עוגנות צוללות נושאות נשק בלתי קונבנציונאלי. מעבר כזה למשל מחייב ניטור של רמת הקרינה במים ובחופי הרחצה. מעבר כזה מחייב למשל הערכות האוכלוסייה למקרה של תקלה באחת הצוללות. גם אם גוף כלשהו אוסף מידע זה ומכין תרחישים, הדבר לא נעשה על ידי גוף ציבורי אזרחי בלתי תלוי, גוף המספק מידע אמין ונגיש לכלל התושבים. מדובר במידע בריאותי, אקולוגי, כלכלי ואף אסטרטגי ל-500,000 התושבים של חיפה וסביבתה. גם אם ייטען כי הצוללות אינן חמושות במצב רגיעה, לא סביר שישראל השקיעה יותר ממיליארד דולר רק בשביל שעת חירום ואינה מחמשת את הצוללות ועורכת אימונים.

באחרונה פורסם בעיתונות כי תחת מעטה של סודיות עומד חיל הים להקים מבנה ענק בנמל הצבאי שבחיפה. המבנה, 25 מטר גובהו ו-150 מטר אורכו, מוקם בניגוד לתוכנית המתאר הארצית. כלומר, שוב ללא דיון ציבורי ודמוקרטי. החשאיות מעלה את התחושה שיש קשר בין הקמת המבנה הענק בנמל של חיל הים לבין פרויקט סודי אחר של חיל הים, הצוללות בעלות היכולת הגרעינית. בפרט שרכישת שתי צוללות נוספות מחייב מקום עגינה לצוללות החדשות (אם אכן יעגנו בחיפה ולא יוקם מעגן צוללות בנמל אחר של חיל הים - אשדוד או אילת).

מדוע ישראל משקיעה מיליארדי שקלים בהקמת צי צוללות בעלות יכולת גרעינית? לישראל כבר יש טילים בליסטיים עם ראשי נפץ גרעיניים, כימיים וביולוגים המכסים את מרבית בירות ערב הגובלות עם ישראל: דמשק נמצאת במרחק של ק"מ, עמאן במרחק ק"מ, קהיר במרחק 400 ק"מ וכך גם סכר אסואן שמהווה מטרה לתקיפה. טילי יריחו 1 ויריחו 2, בטווחים של 500 ק"מ וכ-1,300 ק"מ בהתאמה, מכסים מרבית אזורים אלה. נשאלת השאלה מדוע ישראל צריכה צוללות בעלות טילים גרעיניים המסוגלות לכסות את כל נמלי המזה"ת? תשובה אחת אפשרית היא כוונותיה של ישראל לתקוף מדינות מהמעגל השני, שאינן גובלות עם ישראל. בראש ובראשונה איראן, שגבולה הקרוב ביותר נמצא במרחק של יותר מ-1,000 ק"מ (טהרן מרוחקת מישראל כ-1,500 ק"מ). ריאד שבערב הסעודית מרוחקת 1,500 ק"מ מישראל ולפיכך נמצאת מחוץ לטווח הטילים. גם טריפולי בירת לוב נמצאת מעבר להישג ידם של הטילים הישראלים – 2,100 ק"מ. הצוללות הגרעיניות מאפשרות לישראל לפטרל בים התיכון, בים האדום ואף באוקיאנוס ההודי ולפגוע במטרות הנמצאות באיראן, פקיסטאן או ערב הסעודית למשל.

בשביל לתקוף את איראן על הצוללות לשוט כאמור לאוקיאנוס ההודי. לא פשוט כשמדובר בשיט מנמל חיפה. מסע כזה סביב הגיברלטר יכול להסתכם ב-20,000 ק"מ. זאת, אם רוצים להימנע ממעבר במפרץ סואץ הנשלט בידי מצרים ומשם לים סוף. לפי הערכות שלא אומתו, ישראל הקימה בחשאי מתקן עגינה לצוללות גם בנמל אילת. גם אם מדובר במידע לא בדוק ומאומת, יש הגיון שישראל תעשה זאת (אם טרם עשתה כך) אם בכוונתה לתקוף את איראן מהים. גם לתושבי אילת לא סופק שום מידע בעניין זה ולא נערך כל דיון ציבורי ודמוקרטי על ההשלכות כפי שהן מתקיימות עבור תושבי חיפה.
 

 

שיט לאוקיאנוס ההודי כאמור אינו משימה פשוטה, בפרט שאין נמלי עגינה לתדלוק ואספקת מים ומזון. שיט מאילת לאוקיאנוס ההודי מחייב לעבור לאורך חופן של מצרים, סודן, ערב הסעודית, תימן ועומאן - מדינות שאינן מקיימות קשרים צבאיים עם ישראל. מנגד, שמה של אריתריאה מופיע בדיווחים שונים כמדינה אפשרית המספקת לישראל בסיס לתדלוק הצוללות בדרך למפרץ הפרסי. מדינה אחרת שכן מקיימת קשרים צבאיים עם ישראל היא הודו שלחוף האוקיאנוס ההודי. בשנים האחרונות התהדקו הקשרים הצבאיים בין שתי המדינות ולא מן הנמנע שהודו מספקת נמל עגינה לצוללות הגרעיניות של ישראל בדרכן לאיים על איראן. אלטרנטיבה אחרת יכולה להיות ספינת ליווי המשייטת כל העת במרחק מה מהצוללת ומספקת לה דלק, מזון, מים, בית מלאכה צף לתיקונים ואולי אף צוות מלחים המתחלף לסרוגין. בנוסף, יש הערכות שישראל הגדילה בחשאי את קיבולת הדלק של הצוללות בכדי לספק להן טווח שיוט גדול יותר.

האוקיאנוס ההודי שימש את ישראל כשדה ניסויים לצי הימי שלה כשב-13 במאי 2000 נערך ניסוי מחופי סרי לנקה שבאוקיאנוס ההודי בו לקחו חלק שתי צוללות ישראליות. בניסוי נורו טילי שיוט מסוג פופאי (מתוצרת רפא"ל) למטרות דמה במרחק של 1,500 ק"מ בעומק האוקיאנוס ההודי. היה זה לאחר שב-4 במאי 2000, חידשה ישראל את היחסים עם סרי לנקה (והחלה לספק לה מטוסי כפיר). לפי פרסומים, טילי הפופאי שנורו מסוגלים לשאת ראשי נפץ של 6 ק"ג פלוטונים. הבחירה באוקיאנוס ההודי לעריכת הניסוי נעשתה לאחר שב-6 באפריל 2000 פיספס טיל יריחו שנוסה בים התיכון ספינה של הצי האמריקאי בשם אנזיו (Anzio), כאשר פגע 40-25 מייל ימי מהספינה (45-75 ק"מ). ארה"ב הביעה אז מחאה חריפה בפני ישראל. באוקטובר 2003 אישרו שלא לציטוט בכירים בישראל ובממשל ארה"ב שישראל הצליחה להתאים את טילי ההארפון האמריקאים לשאת ראשי נפץ גרעיניים עבור הצוללות שברשותה - טילים שארה"ב מספקת לישראל.

צוללות גרעיניות במלחמה הקרה בין ברה"מ לארה"ב היו חלק מדוקטרינת "המכה השנייה" - שפירושה, גם אם צד אחד יצליח להרוס את כל יכולת התקיפה הגרעינית של הצד השני, יוכלו הצוללות הגרעיניות שלו שמשייטות על פני הגלובוס להכות בחזרה מכה שנייה. הנחה זו התבססה על העובדה שלשתי המדינות שטחים עצומים ומאות מיליוני תושבים ופגיעה בבסיסי הצבא אינה בהכרח פגיעה בכל האוכלוסייה.

לא כך לגבי ישראל. מה טעם יהיה להנחית מכת נגד שנייה אם פצצת אטום תפגע באחד ממרכזי האוכלוסייה של ישראל?

נתונים:

צוללת Dolphin 800
צוות: 30 איש (Unite 700)
יכולת נשיאת חימוש: עד 16 טילים, טורפדו, טילי שיוט
זמן שהייה ללא עגינה: 30 יום
יכול להישאר מתחת לפני המים ללא צורך בציפה - יותר משבוע
מידות (מטרים): 57.3 × 6.8 × 6.2
מהירות: 20 קמ"ש בשיוט, 37 קמ"ש בצלילה
עומק צלילה: עד 350 מטר
מנוע: דיזל-חשמלי, יכולת להשתמש בפחם

הורידו את הדף כקובץ וורד